רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ח

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ז ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ט ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

יצא עבד שאין לו אחוה - עם ישראל שאין בא בקהל:

2 בבא קמא פתח ↗

דְּאַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ; אֲבָל פְּצִיעָה – דְּלָא אַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ, לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ, וְאַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו״ – בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחְוָה, יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַחְוָה. וְרַבָּנַן – אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבִּי יְהוּדָה – זוֹמְמֵי עֶבֶד לֹא יֵהָרְגוּ, דִּכְתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״! אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר קְרָא: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״ – מִכׇּל מָקוֹם. אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – עֶבֶד יְהֵא כָּשֵׁר לַמַּלְכוּת! אָמְרִי: וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ גֵּר – לְדִבְרֵי הַכֹּל! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״ – מִמּוּבְחָר שֶׁבְּאַחֶיךָ. אֶלָּא מֵעַתָּה, לְרַבָּנַן – יְהֵא עֶבֶד כָּשֵׁר לְעֵדוּת, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו״! אָמַר עוּלָּא: עֵדוּת לָא מָצֵית אָמְרַתְּ; אָתְיָא עֵדוּת בְּקַל וָחוֹמֶר מֵאִשָּׁה: וּמָה אִשָּׁה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָבֹא בַּקָּהָל – פְּסוּלָה לְעֵדוּת; עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁפָּסוּל לְעֵדוּת? מָה לְאִשָּׁה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ רְאוּיָה לְמִילָה; תֹּאמַר בְּעֶבֶד שֶׁהוּא רָאוּי לְמִילָה?! קָטָן יוֹכִיחַ – שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִילָה, וּפָסוּל לְעֵדוּת. מָה לְקָטָן – שֶׁאֵינוֹ בְּמִצְוֹת; תֹּאמַר בְּעֶבֶד, שֶׁהוּא בְּמִצְוֹת?! אִשָּׁה תּוֹכִיחַ – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּמִצְוֹת, וּפְסוּלָה לְעֵדוּת. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵינָן בְּכׇל הַמִּצְוֹת, וּפְסוּלִין לְהָעִיד; אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הָעֶבֶד – שֶׁאֵינוֹ בְּכׇל הַמִּצְוֹת, וּפָסוּל לְהָעִיד. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁכֵּן אֵינוֹ אִישׁ; תֹּאמַר בְּעֶבֶד, שֶׁהוּא אִישׁ?! אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן. מָה לְגַזְלָן – שֶׁכֵּן מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ; תֹּאמַר בְּעֶבֶד – שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ?! אֶלָּא תֵּיתֵי מִגַּזְלָן וּמֵחַד מֵהָנָךְ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְאָמְרִינַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – בְּעֵדוּת בָּנִים; לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם״! מַאי ״בָּנִים״? שְׁמַע מִינַּהּ דְּלֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – הָכִי נָמֵי, לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת? אֶלָּא גֵּר הָכִי נָמֵי דְּפָסוּל לְעֵדוּת?! אָמְרִי: הָכִי הַשְׁתָּא?! גֵּר, נְהִי דְּאֵין לוֹ חַיִיס לְמַעְלָה, לְמַטָּה יֵשׁ לוֹ חַיִיס; לְאַפּוֹקֵי עֶבֶד, דְּאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גֵּר פָּסוּל לְעֵדוּת, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם״ לְכִדְאָמְרִינַן – לֹא יוּמְתוּ בְּעֵדוּת בָּנִים; וְנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תְּרֵי: חֲדָא – לֹא יוּמְתוּ בָּנִים בְּעֵדוּת אָבוֹת, וְאִידַּךְ – לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת! וְעֶבֶד – נָפְקָא לֵיהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִגֵּר; וּמָה גֵּר, דִּלְמַעְלָה הוּא דְּאֵין לוֹ חַיִיס, אֲבָל לְמַטָּה יֵשׁ לוֹ חַיִיס – פָּסוּל לְעֵדוּת; עֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא פָּסוּל לְעֵדוּת? אֶלָּא מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – דְּמַשְׁמַע: לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס בָּנִים; שְׁמַע מִינַּהּ, עֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה – הוּא דְּפָסוּל לְעֵדוּת; אֲבָל גֵּר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ לוֹ חַיִיס לְמַטָּה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. וְכִי תֵּימָא, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אֲבוֹתֵיהֶם״, לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – דְּמַשְׁמַע: לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי בָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס אָבוֹת? אַיְּידֵי דִּכְתַב: ״לָא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״, כְּתַב נָמֵי: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. אִימֵּיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵהַגְרוֹנְיָא הֲוָת נְסִיבָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא, כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסֵי לְנִכְסַהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְּרַהּ. בָּתַר דִּשְׁכִיבָא,

2 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת:

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 תוספות על גיטין פתח ↗

ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה - תימה דמה תולה יורשין בקידושין והלא בנו מן הפנויה יורשו כדאמר יבמות דף ק: גבי עשרה כהנים שפירש אחד מהן ובעל דהולד שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו משום דלא ידעי' אבוה מנו ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קידושין תנן בפרק שני דיבמות דף כב. דהוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו והכא אי תפסי בה קידושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א כדאמרינן בהחולץ שם דף מה. וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו:

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 סנהדרין פתח ↗

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דִּמְפַלְּגִינַן בְּדִיבּוּרָא? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ – אָמְרִינַן, אֵצֶל אִשְׁתּוֹ – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן.

10 בבא קמא פתח ↗

11 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת דִּין הֲפָרַת נְדָרִים – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּמִצְוַת הֲפָרַת נְדָרִים. כְּלוֹמַר, שֶׁנָּדוּן בְּמִי שֶׁנָּדַר כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ל ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ', כְּמוֹ שֶׁבָּא מְבֹאָר בַּפָּרָשָׁה. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִצְוָה זוֹ מצות עשה צה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהָפֵר עַל כָּל פָּנִים, וְזֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הָבֵן מִמֶּנִּי כָּל זְמַן שֶׁתִּשְׁמָעֵנִי מוֹנֶה דִּין אֶחָד מֵהַדִּינִין, שֶׁאֵין זוֹ מִצְוָה בִּפְעֻלָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת בְּהֶכְרֵחַ, וְאוּלָם הַמִּצְוָה הִיא בִּהְיוֹתֵנוּ מְצֻוִּין שֶׁנָּדוּן בְּדִין זֶה בְּדָבָר זֶה, אוּלָם הֱיוֹת הַבַּעַל וְהָאָב מְפֵרִין כְּבָר בֵּאֵר הַכָּתוּב זֶה, וְדִקְדֵּק בּוֹ, וּבָאַתְנוּ הַקַּבָּלָה, שֶׁהֶחָכָם יַתִּיר הַנֶּדֶר לַכֹּל, וּכְמוֹ כֵן הַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶעָרָה עַל זֶה מַאֲמָרוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה י א הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ, וְהַכְּלָל, שֶׁאֵין רְאָיָה עַל זֶה מִן הַכָּתוּב, וְהֵם עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם כְּבָר אָמְרוּ שם הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא הַקַּבָּלָה הָאֲמִתִּית לְבַדָּהּ, עַד כָּאן. וְהָעוֹלֶה מִכָּל זֶה לְדַעְתּוֹ לְפִי הַדּוֹמֶה, כִּי בְּהַתִּיר הֶחָכָם הַמֻּמְחֶה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וְיַעֲשׂוּ הָעִנְיָן כְּכָל אֲשֶׁר תְּצַוֶּה הַתּוֹרָה עָלָיו כַּהֹגֶן וְכַיָּשָׁר אָז קִיְּמוּ עֲשֵׂה, וְאִם הִתִּירוּ הַנֶּדֶר שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת אוֹ יָחִיד שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶתֵּרָם אֵינוֹ הֶתֵּר יֵשׁ עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ בִּטּוּל עֲשֵׂה זֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּעִנְיַן מִצְוַת הַנְּחָלוֹת מצוה ת, שֶׁהָאוֹמֵר וּמְצַוֶּה אַל יִירָשֵׁנִי בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרָיו בְּטֵלִים יֵשׁ עָלָיו עֹנֶשׁ בִּטּוּל הַמִּצְוָה, דְּעָבַר אַהַרְמָנָא דְּמַלְכָּא שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ בַּדִּין הַיְּרֻשָּׁה. וְאוּלָם הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בהשגותיו לסהמ"צ שם, שֶׁאֵין לִמְנוֹת דִּין זֶה כְּלָל מֵחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן יֵרָאֶה שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים לֹא תִּמָּנֶה, לְפִי שֶׁהִיא שְׁלִילוּת, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹצֵא מִפִּינוּ וְשֶׁלֹּא נַחֵל דְּבָרֵינוּ, רַק עַל פִּי הָאָב אוֹ הַבַּעַל, עַד כָּאן. וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן. מִשָּׁרְשֵׁי עִנְיַן הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶתֵּר שֶׁלָּהֶם, כְּבָר הִרְחַבְתִּי הַמַּאֲמָר בָּהֶן כַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדִי, בְּסֵדֶר "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" בְּאַזְהָרַת "לֹא תִשָּׂא" במצוה ל. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדרים ב, א כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, חֲרָמִים כַּחֲרָמִים, שְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, כְּגוֹן שם י, א הָאוֹמֵר קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק, חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּ"מוֹהָא" הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. וְעִנְיַן לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהֵם נִדּוֹנִין כְּאִלּוּ הוֹצִיא הָאָדָם בִּשְׂפָתָיו הַלָּשׁוֹן כְּתִקְנוֹ, וְלֹא נָחוּשׁ לְמָה שֶׁאָנוּ מַצְרִיכִין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, וַהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הַדָּבָר כְּתִקְנוֹ מִפִּיו, הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִגְזֹר עָלָיו שֶׁזֹּאת כַּוָּנַת הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר, וְאַחַר שֶׁכֵּן הוּא הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אָמַר הַדָּבָר מְבֹאָר כְּתִקְנוֹ, שֶׁאִם לֹא תֹּאמַר כֵּן נִמְצָא שֶׁאֵין בָּעִלְּגִים נֶדֶר וּשְׁבוּעָה לְעוֹלָם עי' רמב"ם נדרים א טז, וְזֶה אֵינוֹ בֶּאֱמֶת. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדרים ב ב שֶׁאַרְבָּעָה נְדָרִים הֵן שֶׁהֵן מֻתָּרִין, כְּלוֹמַר מֻתָּרִין לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּכְדַעַת שְׁמוּאֵל בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים נדרים כא, ב דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵהּ, וְאֵלּוּ הֵן, נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֳנָסִין, וְשָׁם בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק מְבָרֵר כֵּיצַד בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְגָרְסִינַן בִּירוּשַׁלְמִי נדרים ג, א גַּבֵּי נִדְרֵי זְדוּזִין אָמַר רַבִּי זְעֵירָא הֲדָא דְּתֵימַר בְּשֶׁאֵין מַעֲמִידִין, אֲבָל אִם הָיוּ מַעֲמִידִין צְרִיכִין הֶתֵּר חָכָם, כְּלוֹמַר אִם הָיוּ מַעֲמִידִין דִּבְרֵיהֶם, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נָדְרוּ אוֹתוֹ נֶדֶר לְזָרֵז, אֶלָּא בְּדַוְקָא נָדְרוּ אוֹתוֹ, צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וְהוּא הַדִּין בְּוַדַּאי לִשְׁאָר הַשְּׁלֹשָׁה הַשְּׁנוּיִים בַּמִּשְׁנָה, שֶׁאִם הָיוּ מַעֲמִידִין דִּבְרֵיהֶם שֶׁצְּרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּמִיהוּ בְּכָל עִנְיָן, הֶחָכָם מַתִּירָן כָּל זְמַן שֶׁיִּמְצָא פֶּתַח לְהַתִּיר, כְּלוֹמַר, שֶׁיִּמְצָא שׁוּם עִנְיָן שֶׁיֹּאמַר עָלָיו הַנּוֹדֵר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר דָּבָר זֶה לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וַאֲפִלּוּ בְּנוֹלָד פּוֹתְחִין לְהֶתֵּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַנּוֹלָד מָצוּי, אֲבָל לֹא בְּנוֹלָד שֶׁאֵינוֹ מָצוּי, כֵּן הוּא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא בִּנְדָרִים סד א. וְכֵן נָמֵי פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְכִדְפָסַק רָבָא מִשְּׁמֵהּ דְּרַב נַחְמָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים כב ב, דְּפוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לְהַתִּיר אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה, וְדַוְקָא בַּחֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא, כְּגוֹן "לֵב זֶה עָלֶיךָ", כְּלוֹמַר: שֶׁמִּתּוֹךְ הַכַּעַס נָדַר אוֹתוֹ הַנֶּדֶר, וְאַחַר שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ תּוֹהֶא בְּנִדְרוֹ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל, אֲבָל אִם נִתְחָרֵט עַכְשָׁו מֵחֲמַת עִנְיָן שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ לְאַחַר שֶׁנָּדַר, וְחָפֵץ הוּא בְּנִדְרוֹ עַד עַכְשָׁו, זוֹ אֵינָהּ חֲרָטָה מְעַלְּיָתָא וְאֵין פּוֹתְחִין בָּהּ כְּלָל, שֶׁהֲרֵי כָּל הַבָּא לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, וַדַּאי מִתְחָרֵט הוּא עַכְשָׁו, וְאִם כֵּן לֹא הָיִינוּ צְרִיכִין בַּגְּמָרָא לְחַזֵּר לִמְצֹא פֶּתַח הֶתֵּר בְּנֶדֶר, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהָיוּ מְחַזְּרִין לִמְצֹא פְּתָחִים לַנּוֹדְרִים. אֶלָּא וַדַּאי, הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, דְּבָעֵינַן חֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא. וְעוֹד, שֶׁכָּל יְסוֹד הֶתֵּר נְדָרִים, הוּא טַעֲנַת שְׁגָגָה אוֹ אֹנֶס שבועות כו א, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה "הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה" ויקרא ה ד, פְּרָט לְאָנוּס, וּכְמוֹ כֵן בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. וְאִם כֵּן מִשּׁוּם חֲרָטָה דְּמֵעַכְשָׁו, אִי אֶפְשָׁר לִתְלוֹת שְׁגָגָה אוֹ אֹנֶס בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל בַּחֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא, יֵשׁ טַעֲנַת שְׁגָגָה וְאֹנֶס, שֶׁהֲרֵי מוֹדֶה עַכְשָׁו שֶׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה הַנֶּדֶר מֵעִקָּרָא אִם הָיָה יוֹדֵעַ זֶה. וְיֵשׁ מִגְּדוֹלֵי הַמְּפָרְשִׁים שֶׁכָּתְבוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּפָסְקִינַן הֲלָכָה כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן דְּפוֹתְחִין בַּחֲרָטָה וְנִזְקָקִין לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – עַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהַחְמִיר וְלֹא כַּהֲלָכָה, וְאֵין אָנוּ נִזְקָקִין לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּמָה שֶׁהוּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים הַשְּׁנוּיִין בַּמִּשְׁנָה, וְעוֹד דְּלָא מִזְדַּקְקִינַן לִשְׁבוּעוֹת אֶלָּא בְּמִלְּתָא דְּאִית בַּהּ מִצְוָה, כְּגוֹן עֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה בכורות לב ב, שֶׁהֶתֵּר נְדָרִים, בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וַאֲפִלּוּ דְּלָא גְמִירִי וּסְבִירִי; וְהוּא, דְּמַסְבְּרִי לְהוּ וְסָבְרִי, וּכְשֶׁחַד מִנַּיְהוּ גְּמִיר מִכָּל מָקוֹם. וּכְמוֹ כֵן אָמְרוּ, שֶׁהֶתֵּר נְדָרִים – בְּיָחִיד אִם הוּא מֻמְחֶה; וְהוּא הַדִּין כָּל הֵיכָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַתִּיר נְדָרִים מִמִּי שֶׁהוּא סָמוּךְ, שֶׁדִּינוֹ כְּמֻמְחֶה. וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ, שֶׁכָּל שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ הַיּוֹם שֶׁאֵין לָנוּ סְמִיכָה – יִקָּרֵא מֻמְחֶה; וַחֲבֵרָיו – חֲלוּקִין עָלָיו. וְדִין הַחוֹזֵר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר מִנְּדָרִים וּשְׁבוּעוֹת – שֶׁחֲזָרָתוֹ חֲזָרָה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָאָב מֵפֵר כָּל נֶדֶר, וְהַבַּעַל – נִדְרֵי עִנּוּי וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ; וְדִין הָאוֹמֵר "כָּל נֶדֶר שֶׁאֶדֹּר כָּל שָׁנָה זוֹ" אוֹ "מִכָּאן עַד עֶשֶׂר שָׁנִים" – "הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים"; וְדִין סְתָם נְדָרִים – לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁן – לְהָקֵל; וְדִין שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ; וְדִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "כִּכָּרִי אָסוּר עָלֶיךָ" אוֹ "כִּכָּר זֶה"; וְדִין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – שֶׁפּוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ; וְדִין הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – שֶׁמֻּתָּר בָּרֹטֶב; וְאִם אָמַר "בָּשָׂר זֶה" – אָסוּר אַף בָּרֹטֶב; וְדִין מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאָתוֹ עָלָיו – שֶׁמֻּתָּר לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אֲבָל לֹא שֶׁבִּכְתָב, לְפִי שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר; וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ "בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" – בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנָּדַר אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע; וְדִין הַתָּרַת נְדָרִים שֶׁהוּא כָּל הַיּוֹם, כְּלוֹמַר: לַיְלָה וָיוֹם, לֹא מֵעֵת לְעֵת, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ"; וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֶיהָ, יִתְבָּאֲרוּ בַּאֲרֻכָּה בְּמַסֶּכֶת הַמְּחֻבֶּרֶת עַל זֶה, וְהִיא מַסֶּכֶת נְדָרִים י"ד סי' רלג. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים אֲבָל לֹא בִּנְקֵבוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְהֶתֵּר נְדָרִים, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְהִתִּיר אֶת הַנֶּדֶר שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה בַּצְּדָדִין שֶׁכָּתַבְנוּ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הֶתֵּר בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּרֹאשׁ הַמִּצְוָה.

12 בבא קמא פתח ↗

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

14 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

עֲשָׂרָה מִינֵי פַּסְלוּת הֵם כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת. וְאֵלּוּ הֵן. הַנָּשִׁים. וְהָעֲבָדִים. וְהַקְּטַנִּים. וְהַשּׁוֹטִים. וְהַחֵרְשִׁים. וְהַסּוּמִים. וְהָרְשָׁעִים. וְהַבְּזוּיִין. וְהַקְּרוֹבִין. וְהַנּוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן. הֲרֵי אֵלּוּ עֲשָׂרָה: נָשִׁים פְּסוּלוֹת לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ו "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" לָשׁוֹן זָכָר וְלֹא לָשׁוֹן נְקֵבָה: וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק אִשָּׁה. וְכָל מִי שֶׁהוּא סָפֵק כָּשֵׁר סָפֵק פָּסוּל הֲרֵי הוּא פָּסוּל שֶׁאֵין הָעֵד בָּא אֶלָּא לְהוֹצִיא מָמוֹן עַל פִּיו אוֹ לְחַיֵּב עַל פִּיו וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִסָּפֵק וְאֵין עוֹנְשִׁין מִסָּפֵק דִּין תּוֹרָה:

15 תוספות פתח ↗

יהא עבד כשר לעדות - תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש דלה לה מאשה וכ"ת דאתי. אחין ומרבה עבד ומפיק מג"ש א"כ גם מק"ו דקאמר נפיק וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר א ורש"י פירש בפ"ק דגיטין דף יא גבי שטרות העולין בערכאות של נכרים כשרים לעדות מן התורה ושמעתין לא. מוכחא הכי:

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

18 משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל. כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כה יג "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר תהילים פט לז "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי". כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר דברים לג ד "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִטּל. שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מִכֶּתֶר תּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר משלי ח טו "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" משלי ח טז "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם:

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

26 חידושי רמב"ן על בבא בתרא פתח ↗

והא דא"ר יוחנן לא קנה לוקח. אפי' היה לו בן לבן לא קנה לוקח והאי בן הבן מוציא מיד הלקוחות וה"נ מפרשי להא דגרסינן בשילהי פ' מי שמת בבא בתרא קנ"ח ב' בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק ומאי קושיא אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא וכו' ודקדקו בפירושה היכי דמי אילימא כדקתני אבוה נמי מצי מפיק דהא מה שאירש מאב' מכור לך לא אמר ולא כלום.לפיכך פי' מפרשים כגון דכתב ליה אבוה נכסי' לברי' וזבי' להו האי ברא ואתי בר ברא מפיק ש"מ דבר ברא מצי מפיק ומיהו ליתיה להאי פירוש' דאי הכי היכי מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא דהא אי איכא אחי דאבוה לא פלגי בהדיה ומכח מתנ' אביו הוא בא ועוד מאי פירשו בהא דאמרינן בן שמכר בחלק בכורכו בחיי אביו דאמרינן עלה אי מכח אבוה דאבא קא אתיא בחלק בכורה מאי עבידתי' ועוד דהא ליתיה אלא לדר' יוחנן וליכא לאוקמי סוגיא דתלמודא כותיה.ורב אב"ד ז"ל פי' דאי אבוה קאים הוה ליה לאהדורי ליה מאי דשקל מיניה מדמי ההיא ארעא והשתא דקא מפיק בריה לא יהיב ליה ולא מידי.ומ"ש הרב ר' שמואל ז"ל שאם לא מכרן הבן בחיי האב אע"פ שמת הבן בחיי האב יורשי הבן יורשין את מתנתו אפילו לר' יוחנן אבל מכרן יורשי האב יורשין אותה לפי שסלק עצמו וזכו' מהם תמה היא כיון שדינו שירשו בניו אחריו אם מכר ואין ממכרו ממכר למה הפסידו בניו והרי קנה משעת מתנתו כיון דאמר ליה מעכשיו וכשמת האב נתרוקנה רשות לבן הבן ולי הפירוש הראשון הדבר מפורש ואף לפי הפי' האחרון אין כאן בית מיחוש ומיהו השתא דקיימא לן דקנה לוקח לא נפקא לן מידי לענין עובדא.הקשה כאן הרב רבי יוסף הלוי ז"ל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח לכי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר שלא בא לידו ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופה קני מהיום ופירא לאחר מיתה. וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית ליה קנין הגוף ומיהו מיתלא תלי וקאי כי מאית אב בחיי הבן איגלי דמההיא טעמא קנייה ומה מכר לו ראשון לב' כל זכות שתבא לידו דהא אגידא ביה מעיקרא וכי לא באה לידו אותו זכות שמת בחיי האב פקע קניניה לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא.

27 בבא קמא פתח ↗

אֲזַל רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אוֹקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי. אֲזַל רַבִּי אַבָּא אַמְרַהּ לְמִילְּתָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוֹשַׁעְיָא, אֲזַל רַב הוֹשַׁעְיָא אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וָמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא, דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב; וְהָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן. מָכַר הָאָב – מְכוּרִים עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן – אֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. כִּי מָיֵית אָב מִיהָא אִית לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי אָב – דְּלָא אֲתוֹ לִידֵי הַבֵּן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב – דְּלָא אֲתוֹ לִידֵיהּ דְּבֵן, לָא שְׁנָא מֵת הָאָב בְּחַיֵּי הַבֵּן – דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ דְּבֵן; קָנָה לוֹקֵחַ. דְּאִתְּמַר: מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קָנָה לוֹקֵחַ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא קָנָה לוֹקֵחַ – אָמַר לָךְ: כִּי קָתָנֵי מַתְנִיתִין ״מָכַר הַבֵּן – לֹא קָנָה לוֹקֵחַ עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב״, וְכִי מָיֵית הָאָב אִית לֵיהּ לְלוֹקֵחַ – דְּלֹא מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, דַּאֲתוֹ לִידֵי הַבֵּן. אֲבָל מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, דְּלָא אֲתוֹ לִידֵיהּ דְּבֵן – כִּי מָיֵית אָב נָמֵי לֵית לֵיהּ לְלוֹקֵחַ. אַלְמָא קָא סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת – כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, וְכִי זַבֵּין – לָאו דִּידֵיהּ זַבֵּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר קָנָה לוֹקֵחַ – כִּי קָתָנֵי מַתְנִיתִין: ״מָכַר הַבֵּן אֵין לַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב״ – כִּי מָיֵית אָב מִיהַת אִית לֵיהּ לְלוֹקֵחַ; לָא שְׁנָא לָא מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב – דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ דְּבֵן, וְלָא שְׁנָא מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב – דְּלָא אֲתוֹ לִידֵיהּ דְּבֵן; קָנָה לוֹקֵחַ. אַלְמָא קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, וְכִי קָא זַבֵּין – דִּידֵיהּ קָא זַבֵּין. וַאֲנַן הַשְׁתָּא, בֵּין רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא וּבֵין רַב יְהוּדָה – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סְבִירָא לְהוּ. וְקָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, כִּי מָיֵית אָב וּמָיֵית הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, אַמַּאי אִית לֵיהּ לְלוֹקֵחַ? כִּי קָא זַבֵּין הַאי – לָאו דִּידֵיהּ קָא זַבֵּין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי? אַהְדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה לְמִשְׁנָתֵנוּ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא אִי תָּנֵי אִיפְּכָא: ״הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאָבִיו״ – אִיכָּא לְמִפְשַׁט מִינַּהּ דְּקִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. אֶלָּא הַשְׁתָּא דְּקָתָנֵי: ״הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ״, מִשּׁוּם דְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הוּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ בְּרָא יָרֵית אַבָּא, אַבָּא לָא יָרֵית בְּרָא?! אֶלָּא לְאַבְרוֹחִינְהוּ לְנִכְסֵי מִבְּרֵיהּ קָא אָתֵי; הָכָא נָמֵי, לְאַבְרוֹחִינְהוּ לְנִכְסֵי מֵאֲחוּהּ אָתֵי. אֶלָּא מַאי ״אֵינָהּ דּוֹמָה לְמִשְׁנָתֵנוּ״? מִשּׁוּם תַּקָּנַת אוּשָׁא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״מְעִידִים אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּירַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנָתַן כְּתוּבָּתָהּ״,

28 בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 בבא קמא פתח ↗

31 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

לא קנה לוקח - אפילו לכשימות האב אחר כך שמעולם לא היו ראוין לבא לידי הבן אלא יחזרו לשאר יורשי האב ומיהו אם לא מכרן הבן בחיי האב היה מודה רבי יוחנן שאף על פי שמת הבן ואחר כך מת האב אפילו הכי יורשי הבן יורשין את מתנתו ולא יורשי האב אבל גבי מכירה הרי סילק נפשו משעת מכירה וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו ובפרק החובל בבבא קמא מפרש לפלוגתייהו הכי רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח אמר לך כי קתני מתניתין מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית אית ליה ללוקח דלא מת הבן בחיי האב דאתו להו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית אב נמי לית ליה ללוקח אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין ריש לקיש אמר קנה לוקח אמר לך כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מיית מיהא אית ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן לא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח אלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי זבין דידיה זבין:

32 בבא קמא פתח ↗

33 בבא קמא פתח ↗

33 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִזְמַן קָצוּב וּבֵין הַמַּקְנֶה אוֹתָהּ לְפֵרוֹתֶיהָ. שֶׁהַקּוֹנֶה לְפֵרוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת צוּרַת הַקַּרְקַע וְלֹא יִבְנֶה וְלֹא יַהֲרֹס. אֲבָל הַקּוֹנֶה לִזְמַן קָצוּב הוּא בּוֹנֶה וְהוֹרֵס וְעוֹשֶׂה בְּכָל זְמַנּוֹ הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַקּוֹנֶה קִנְיַן עוֹלָם לְעוֹלָם:

34 בבא קמא פתח ↗

35 בבא קמא פתח ↗

36 בבא קמא פתח ↗

37 בבא קמא פתח ↗

38 תוספות פתח ↗

הכי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו - כדמסיק משום תקנת אושא משמע דאי לאו תקנת אושא מודה שמואל דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו דס"ל לעיל פ"ק בבא קמא דף ט. האחין שחלקו לקוחות הן וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדקאמר בסוף השולח גיטין דף מח. ושם וכן קשה לרבא דפסק כר"ל בריש החולץ יבמות דף לו. ושם דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס"ל האחין שחלקו לקוחות הן בפרק ב' דקדושין דף מב: והיאך מצא ידיו ורגליו וגם אנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו דקיי"ל כר"ל וקיי"ל דאין ברירה דבסוף ביצה דף לח. פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ומפרש ר"י דכל הנהו דאית להו דאין ברירה לא יאמרו דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ר' יוחנן לחודיה להכי דייק עלה רבי יוחנן דלא מצא ידיו ורגליו אבל אנן לא ס"ל שיהא תלוי חזרת יובל בכך דהא רבי יוחנן גופיה מודה דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין ב"ב דף קיט: דירושה היא להם מאבותיהם ואפ"ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב ולפיכך הביאו ביכורים והשתא בהא סברא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אף על גב דלקוחות הן:

39 בבא קמא פתח ↗

40 בבא קמא פתח ↗

41 בבא קמא פתח ↗

42 בבא קמא פתח ↗

42 ביצה פתח ↗

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה? וְהָאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל.

43 בבא קמא פתח ↗

44 בבא קמא פתח ↗

45 בבא קמא פתח ↗

46 בבא קמא פתח ↗

47 בבא קמא פתח ↗

47 בכורות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל. מוֹתֵיב רַב הוֹשַׁעְיָא: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל — הַבְּכוֹרָה!

48 בבא קמא פתח ↗

49 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

מביא ואינו קורא. פי' בקונטרס מביא משום דאדמתך קרינא ביה ואינו קורא דלא קרינא ביה מן האדמה אשר נתתה לי ותימה דאי קרינא ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתתה לי ונראה שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות אבל קריאה לא מדאמרינן בהמוכר את הספינה לעיל בבא בתרא דף פב. משום דמיחזי כשיקרא או משום דאתי לאפקועי מתרומה ומעשר:

50 בבא קמא פתח ↗

51 בבא קמא פתח ↗

52 בבא קמא פתח ↗

53 בבא קמא פתח ↗

54 בבא קמא פתח ↗

55 תוספות על יבמות פתח ↗

קנין פירות כקנין הגוף דמי - מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל ב"ק דף פח: ושם דמסיק תקנת אושא לר"ל א"נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה"ר יעקב דאורליינ"ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך:

56 בבא קמא פתח ↗

57 בבא קמא פתח ↗

57 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

58 תוספות פתח ↗

באושא התקינו האשה שמכרה - וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דאצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כדאמר בהכותב כתובות דף פג. ומיהו אם לא כתב אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

59 בבא קמא פתח ↗

60 טור פתח ↗

האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל ויורש כל נכסיה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל בד"א במוחזק לה אבל בראוי לה כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה לירש אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלוה אשתו ופי' ר"י שהלותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי מה שהלותה בעודה תחתיו הוא יורש אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש כגון שמתו מורישיה והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה. מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי"ל דה"ה נמי ליורשי יורשיו ואם היה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו לירש לפלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעלה אינו יורש אותו פלוני דהוה ליה ראוי ואם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי הוה ליה מוחזק ובעל הבת יורש כתב הרמב"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה פירוש כגון איסורי לאוין דתפסי בה קידושין וכן הנושא קטנה אע"פ שאין קדושיה קידושין גמורין יורשה אבל פקח שנשא חרשת ומתה לא ירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה ירשנה שהרי היא בת דעת ולדעת נוסת וזכתה לו ממונה קטנה שנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו בין בפניו בין שלא בפניו שאביה יכול למחות בנישואיה אם מתה אפי' שתק האב ולא מיחה אין הבעל יורשה אא"כ אומר האב שחפץ בנישואיה ע"כ כתב הרשב"ם אפי' אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקי"ל סתם חצר דידיה לנישואין אינו יורשה דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נישואין וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה אין שומעין לה ואפי' אמרה אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ע"כ נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחילה ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל אומרים היא מתה תחילה וירשה ואנו נירשנו ויורשי האשה אומרים הבעל מת תחילה וזכתה בכתובתה ונדוניתה ואנו נירש אותה וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישכע דאם לא כן אפילו מת הבעל תחילה אין יורשין כתובתה יורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה והתוספת ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלה ובנכסי צאן ברזל יחלקו בין שניהם אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קורם לכן ונישאת הבעל אינו זוכה בהם וגם המקבל לא קנאם לא שנא נתנתם לרחוק או לקרוב שלא כוונה אלא להבריחם מבעלה אפי' לא הודיעה לעדים שמכוונת להבריחם רק שידוע שעומדת לינשא או שניסת מיד אחרי המתנה אנו אומדים דעתה שלהבריח כוונה בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה אבל אם שיירה כדי פרנסתה מתנתה מתנה עד שתכתוב לו היום ולכשארצה פירוש היום תחול זו המתנה ותהיה תלויה ועומדת עד שארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה וכיון שנתנה לו כל נכסיה או מקצתם וכתבה לו היום ולכשארצה אע"פ שהמתנה תלויה עד שתרצה ועדיין לא נגמרה אין הבעל אוכל הפירות אלא המקבל ואם תרצה ליתנם או למוכרם לאחר הרשות בידה אבל כל זמן שלא תמכרם או תתנם לאחר אוכל המקבל הפירות ואם מתה בחיי הבעל תשאר למקבל מת הבעל בחייה תחזור לידה ואפי' מתה אחרי מות הבעל מיד קודם שחזרה בה כתב הרמ"ה שישאר למקבל וא"א הרא"ש ז"ל כתב שתחזור ליורשים: כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה אחר שניסת בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי אלא לענין זה הוא מכר שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח ואם תמות בחייו ישאר בידו והרמב"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים וכ"כ ר"ה אלא שכתב ואי איתנהו לדמי בידה דאשה בעידנא דמתה שקלינהו לוקח ולא מצי בעל למימר אחריני נינהו ומציאה אשכחה וכ"כ הרמב"ם וא"צ ליתן ללוקח דמים שקבל ומיהו אם הדמים שלקחה מהלקוחות בעצמם הם בעין צריך להחזירם ללוקח ואינו יכול לומר מציאה מצאה ור' אפרים כתב אפילו הודה הבעל שהם בידו א"צ להחזירם אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה איני מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עביד הערמה ומאי דמכרה להנאתו ולדעתו אי לא מודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם אנו תולין שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרת לכתחילה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינן ידועים אפילו נפלו לה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחילה לא תמכור ואיזה הן שאין ידועים כגון שנפלה לה ירושה במדינת הים בין מקרקעי בין מטלטלי שאין הבעל מצפה לאותן נכסים כגון שמתו מורישיה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין וכיוצא בזה כגון שהיה לאביה נכסים ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין גם זה לא נשאה על דעת אלו הנכסים וגם צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה דמיד כשנודעו לבעל נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו יהיו נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכמו שהיא אינה יכולה למכור כך הוא אינו יכול למכור לבדו ואם מכר המכר בטל מיד ואפי' הוא יכול לערער עליו וכ"ש היא ולא מיבעיא נכסי מלוג שהן באחריותה שאינו יכול למוכרם אלא אפי' נכסי צאן ברזל שהם באחריותו אם מכרן לבדו מכרו בטל וכ"ש אם מכרה היא לבדה ופר"ח שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג שאפי' הבעל מבטל מיד המכר שמכר לבדו וכ"ש שהאשה מבטלתו וכן אם מכרה היא הבעל מבטלו מיד ולדעת רש"י דוקא מכרה האשה מבטלו הבעל מיד אבל אם מכר הבעל הוא אינו יכול לבטלו מיד אלא אשה יכולה לבטלו מיד אם תרצה ואם מתה ולא בטלה אותו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטלו כמו שהיא היתה מבטלת אותו אם היתה היה ורב אלפס פסק שהמכר שמכר הבעל לבדו מנצ"ב קיים ואפי' האשה אינה יכולה לבטלו עד שעת טירפא וכן פי' ר"י דבין בשדה שהכניסה לו שום משלה וכתבו אותו בכתובה ובין נכסי צאן ברזל הוי מכר שלו קיים עד שעת טירפא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב דוקא בקרקע אמרינן שמכר הבעל קיים עד שעת טירפא אבל המכנסת נדוניא לבעלה במטלטלין כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרם אע"פ שהבעל יש לו נכסים כנגד נדוניתה וכ"ש שאין הבעל חוב יכול ליטלן בחובו וכן מה שהחתן פוסק לה אינו יכול למוכרן ע"כ והרמב"ם כתב מכר מטלטלים של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים ע"כ מכרו שניהם ביחד או אפילו לקח מהאיש תהלה ואח"כ מהאשה המכר קיים בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל ובשאר כל נכסי הבעל אם לקח מהאשה ואח"כ מהאיש המכר קיים אבל אם לקח מהאיש ואחר כך מהאשה או שמכרו שניהם ביחד המכר בטל מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' כתבה לו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וקנו מידה אינו מועיל וטורפת מן הלקוחות אא"כ קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לא היתה עושה משום נחת רוח וכן אם מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואח"כ מכר לאחר לא שנא אותו קרקע ולא שנא אחרת ונתרצית וחתמה לו קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שלא נתרצית לראשון וכ"ש אם מכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל שאינה כלום שיכולה לומר מפני נחת רוח עשיתיו אבל אם מכרה או נתנה לו מנכסי מלוג שלה קיים כתב הרמב"ם נכסי צאן ברזל שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו מידה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי נכסי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ע"כ: שאלות לא"א הרא"ש ז"ל רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע שהיה לו בענין שלא יהיה לה שיעבוד כתובתה ולא שיעבוד שאר שטרות שהיה לה עליו על אותו קרקע הידוע ונסתלקה ממנו סילוק גמור ונתנה לו הקרקע ידוע שנסתלקה ממנו במתנה גמורה שלימה וקיימת מעכשיו ולעולם ובטלה מאותו קרקע שנסתלקה ממנו טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ושאר כל הטענות המפסידות זה הסילוק וקבלה בעדה ובעד כל הבאים מחמתה לבד יעקב בעלה אחריות הקרקע שנסתלק לו והתנתה רחל בעיקר זה הסילוק שלא יתקלקל לה שום דבר מכל מה שחל שיעבוד שטר כתובה שנתחזק לה על יעקב בעלה ולא שום דבר מכל מה שנתחזק עוד משיעבוד שום שטר שנתחזק לה עליו באיזו ענין שיהיה אלא שישאר לה שיעבוד כתובת שטר או שאר שטרות שנתחזק לה עליו על כל שאר נכסיו חוץ מקרקע הידוע שנסתלק לו ממנו אי הוי סילוק אי לא תשובה אין סילוק זה מועיל דקי"ל כשמואל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כל זמן שלא קבלה עליה אחריות ואפילו אמרה בשעת הסילוק על מנת שלא אוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אין מועיל כלום דכל זה אומרת כדי לעשות נחת רוח לבעלה ואין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח אא"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף של בעלה ממנו שהיא תשלם לו דכולי האי לא עשתה נחת רוח לבעלה אם לא שגמרה להקנות ובסילוק זה שקבלה עליה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנימא כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח דבשלמא כשקבלה עליה אחריות בשיטרפום ב"ח של בעלה מהלוקח שהיא תשלם לו דבר גדול הוא שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נחת רוח לא היתה עושה דבר זה אם לא שגמרה בדעתה להקנות אבל באחריות זה מה היא מפסדת וא"ת האחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתאלמן או תתגרש ויבא הלוקח שלקח כתובתה לגבות מקרקע זה שנסתלקה ממנו שהיא חייבת לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשין מה שיגבה הלוקח מאותו הקרקע באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום דכיון שמחלה שיעבוד אותו קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח שקנה כתובתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה ומחלה שיעבודה שוב לא יוכל הלוקח לגבות מאותו קרקע הילכך יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' היה הסילוק מועיל כגון אילו מכרו לאחר וקבלה עליה אחריות שאם יטרפנו בעל חוב שהיא תשלם לו אפ"ה לא נתמעט חלק האשה בשביל סילוק זה לפי תקנת טוליטולה שתטול האשה חצי עזבון המת בכתובתה והיורשים חצי האחר כי אותו קרקע שסלקה עצמה ממנו בכלל עזבון המת הוא לחלקו בין היורשים ובין האלמנה כי היא לא מחלה אלא שיעבוד כתובתה שאם ימכרנו שלא תטרפנו מן הלקוחות או אם תתאלמן ויהיה חצי עזבון המת יותר מכתובתה שאז תטרוף כתובתה משלם לפי תקנת טוליטולה אז לא תגבה כתובתה מאותו קרקע כי מחלה שיעבוד מעליו אלא תגבה כתובתה משלם משאר נכסי המת כי לא מחלה ולא פחתה כתובתה כלום רק שיעבודה שעל אותו קרקע מחלה הלכך גם עתה שיש לה חצי עזבון המת בכתובתה ואותו קרקע בכלל עזבון המת אף אם תאמר שלא תטול ממנו בחצי חלקה בשביל שסילקה שיעבודה מכל מקום בחצי עזבון המת זכתה ויטלו היורשים חלקם מאותו קרקע שסילקה שיעבודה ממנו והוא תטול ממקום אחר ואפשר כיון שזוכה בחצי עזבון המת מכח התקנה ואינה באה לב"ד לגבות כתובתה אלא לגבות חצי עזבון המת מכח התקנה נסתלק מכאן מחילת שיעבוד כתובתה שמחלה על אותו קרקע והיא זוכה מכח התקנה אף בחצי קרקע שנסתלקה ממנה כי הוא בכלל עזבון המת וששאלת בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותבשיטיה מה שתרצה ונתנה לאחר במתנה אי הויא מתנה דע שאין במתנתה כלום שהבעל חייב לכסות אשתו והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה ואפי' הכניסה לו הבגדים מבית אביה הוי כאילו קנאם שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים והמלבושים שהכניסה לו בין אם הן נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל אינה יכולה למוכרם וליתנם ומה שאומר לה שתעשה לה בתכשיטיה מה שתרצה אין הלשון מועיל שאני יכול לפרש שתעשה בהן מה שתרצה להשאילם או להפקידם ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם ואין מתנתה מתנה וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי ולשמעון שהוא הראשון לא נתחייבה לו האשה עם ראובן בעלה בשטר וללוי שהוא המאוחר נתחייבה ומתה בחיי הבעל מי קודם לגבות תשובה לוי המאוחר גובה ולא שמעון דכיון שלא נתחייבה לו האשה החיוב שנתחייב לו ראובן אינו כלום שאינו יכול לשעבד נכסי מלוג של אשתו לאחרים אבל לוי שנתחייבה לו גם האשה גובה אע"פ שהיא מאוחר כיון שהיא נתחייבה לו לא פקע שיעבודו אע"פ שמתה בחיי הבעל אע"פ שהבעל שיעבד לשמעון המוקדם כל מה שעתיד לקנות והיה עתיד לקנות הקרקע של אשתו מ"מ הרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו:

60 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

1 רש"י ד"ה יצא עבד שאין לו אחוה. ז"ל עם ישראל שאין בא בקהל עכ"ל. ומהמשך הסוגיא מוכח דלר"י משו"ה עבד פסול לעדות שאין לו אחוה כלומר שפסול לבא בקהל כדפרש"י. וצ"ע שהרי פסולי קהל אחרים כמו ממזר כשרים לעדות.

2 ונראה דבשאר פסולי קהל כמו ממזר הפסול הוא איסור חתנות אך לא חסרה להם קדושת ישראל. מאידך לעבד חסרה קדושת ישראל גמורה ומשו"ה פסול לבוא בקהל. וחסרון קדושת ישראל דעבד פוסלתו אף להגדת עדות. ולפי"ז ס"ל לרש"י דהאיסור לעבד לבא בקהל הוא משום חסרון קדושת ישראל. אך הגר"ח זצ"ל נקט שהאיסור לעבד לבא בקהל אינו משום חסרון בקדושת ישראל אלא משום חלות דין עבדות. דהנה שיטת הרמב"ם שטבילה שניה דעבד דאורייתא, כמו שכתב בפי"ג מהל' א"ב הלי"ב וז"ל כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תגמר גירותו ויהיה כישראל ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל. ולפי"ז אחרי השחרור אך קודם הטבילה השניה, אע"פ דהחלות שם דעבד פקע ממנו, עדיין חסרה לגברא המשוחרר קדושת ישראל גמורה דעדיין לא טבל. ונ"מ אם קידושי אשה תופסין בו בזמן שבין השיחרור לבין הטבילה השניה או לא. ובנוגע לקידושי אשה, סבר הגר"ח זצ"ל שבין שיחרורו לטבילתו השניה אליבא דהרמב"ם קידושיו קידושין. והביא ראייה לכך מדעת ר' מאיר בגיטין דף מ' במי שכתב שטר אירוסין לשפחתו ונתן לה שהיא משוחררת ומקודשת. וצ"ע אליבא דהרמב"ם כיצד תפסו הקידושין הלא עדיין חסרה טבילה שניה מדאורייתא. ועכצ"ל ששפחה אינה בת קידושין מחמת חלות שם עבדות שיש לה קודם שנשתחררה. אך משנשתחררה דפקעה חלות דין השפחות, תופסין בה קידושין. דבנוגע לקידושין ואישות די בקדושת ישראל שאינה גמורה. ויוצא מדברי הגר"ח זצ"ל שהאיסור לבא בקהל והפקעת הקידושין תלויים בחלות דין עבדות ולא בחסרון קדושת ישראל, ושלא כפרש"י שלפנינו.

3 והנה אמר הגר"ח זצ"ל דבנוגע למצוות עשה שהזמן גרמא פשיטא דתלוי בחסרון קדושת ישראל, ורק אחרי הטבילה השניה חייב העבד המשוחרר במצוות אלו, כשזוכה לקדושת ישראל גמורה. ובנוגע לאשה העושה מצות עשה שהזמן גרמא פליגי הרמב"ם עם תוס' האם מברכת או לא. להרמב"ם פ"ג מציצית הל"ט לא מברכת, אך להתוס' ר"ה דף לג. ד"ה הא ר"י מברכת. ואמר הגר"ח זצ"ל שמסתבר שעבד כנעני הרוצה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא אינו מברך עליהן לכ"ע, דבנוגע לאותן המצוות דינו כעכו"ם שאינו בר קיום המצוות האלו, ושאני דינו מדין האשה. דאשה מקודשת בקדושת ישראל גמורה ולכן לפי הרבה ראשונים מברכת על מצות עשה שהזמן גרמא דבעשייתה מקיימת מצות רשות וברכתה חלה על קיום המצוה. מאידך עבד דומה לעכו"ם במעשה"ג שאין לו קיום מצוה כלל, ואף לא מצות רשות שאין לו קדושת ישראל גמורה ובכן אין לו לברך. אכן התוס' במס' גיטין דף מ. ד"ה כשרבו הניח לו תפילין מחייבים עבד כנעני לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא כמו אשה. ומסתבר דלשיטתם אזלי, שחולקים על הרמב"ם הנ"ל וסוברים שהטבילה השניה אינה אלא מדרבנן. ולדעתם עבד כנעני קדוש בקדושת ישראל שלמה כמו אשה, אלא שנפטר מחובת מצוות עשה שהזמן גרמן, ובהתאם לכך יכול לקיימן בתורת מצוות רשות ומברך עליהן כשמקיים אותן.

4 והנה יש להסתפק בדין עבד כנעני שאין לו יחוס, מהו דין יחוסו בין השיחרור לבין הטבילה השניה אליבא דהרמב"ם. האם דין יחוסו דומה לדיני קידושין ואישות ותלוי בחלות העבדות, ומאחר שנשתחרר ואינו עבד יש לו יחוס, או"ד שיחוסו תלוי בחסרון קדושת ישראל, וכמו דין מצוות עשה שהזמן גרמא, ולפני שטבל טבילה שניה שאין לו קדושת ישראל גמורה אין לו יחוס.

5 וביאר הגר"ח זצ"ל שהדין של עבד כנעני אין לו יחוס דומה לדיני קידושין ואישות, ותלוי בחלות העבדות בלבד, ולא בחסרון קדושת ישראל. והביא ראייה לכך ממס' גיטין מג. וז"ל איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין מהו וכו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן וכו' חצי כופר ליורשיו, ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת שהקשו וז"ל דמה תולה יורשין בקידושין, והלא בנו מן הפנויה יורשו וכו', וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קידושין לעלמא אבל האי דלאו בר קידושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו עכ"ל. ומבואר מדבריהם שדין היוחסין תלוי בדין קידושין, וחלות דין אחד הוא. דמהדרשה "שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור", יוצאות שתי הלכות: א אין בני עבד מתייחסים אחר אביהם, שכן לעבד אין לו יחוס יבמות סב א; ב אין קידושין תופסין בעבד קידושין סח א. ואליבא דהתוס' דין אחד הוא - שאין שום יחס לעבד - לא יחס אישות ולא יחס קרבת משפחה. ולפיכך חצי עבד חצי בן חורין דאין בו תפיסת קידושין גם אינו בר יוחסין. ומאידך בעבד המשוחרר קודם טבילה שניה, כיון דבר קידושין הוא הרי הוא גם בר יוחסין. ומבואר דיסוד ההפקעה דיוחסין הוא מחמת החלות שם של עבד וכנ"ל. וכן בנוגע להיתר העבד בשפחה כנענית הכריע הגר"ח זצ"ל שתלוי בשם עבדות בלבד ומשנשתחרר אסור בשפחה כנענית אפילו קודם שטבל.

6 גמ'. אשה כו' פסולה לעדות. מבואר בגמרא שאשה פסולה לעדות. והנה בפסקי הרא"ש במס' מכות פ"ק סי' י"ג - י"ד מביא מתשובות הראב"ד שיש שני מיני פסולי עדות:

7 א הפסול לעדות גרידא;

8 ב המופקע מעדות לגמרי.

9 וז"ל הרא"ש: והראב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דבורא וכו' והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל, אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכו' לפי שאין שם עד כלל, ומוכח כדבריו בפ"ק דסנהדרין דף י. דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה וכו' דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל, הלכך פלגינן דבורא וכו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד והרא"ש המעיד על עצמו ואף המעיד על אשתו מופקעים מעדות ודינם שונה מעדים פסולים בעלמא. הכלל של עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שייך דוקא בפסולי עדות, אבל כשמעיד על עצמו או על אשתו ליכא מעשה הגדת עדות כלל, ומשום כך פלגינן דבוריה.

10 לאור זה יש לעיין בפסול האשה לעדות: האם נפסלת היא בפסול עדות דעלמא כקרוב ורשע, או האם מופקעת היא לגמרי ממעשה הגדת עדות. ונפק"מ בכת עדות שנמצאת ביניהם אשה - אם האשה יש לה שם עד פסול שאר עדי הכת יפסלו מחמתה. אבל אם אינה בגדר עדות כלל לא יפסלו שאר עדי הכת בגללה.

11 והנה הגרעק"א זצוק"ל בחדושיו ליו"ד סי' רכ"ח סעיף ג' פסק שאף שמתירים נדרים בקרובים עכ"ז אשה פסולה להתרת נדרים. וז"ל דאשה לא, דדוקא קרובים דאין הפסול בגופו דראוי לדון למי שאינו קרובו עכ"ל, כלומר האשה אינה בת דין כלל ולפיכך מופקעת היא אף מהתרת נדרים, ואילו קרוב בר דין הוא ולפיכך פסול הוא רק לשאר משפטי התורה ולא להתרת נדרים. ומוסיף וז"ל דאשה פסולה לדון וכתב הב"י דילפינן כן מעדות עכ"ל, לדעתו מופקעת האשה מדין כשם שהיא מופקעת מעדות. ויוצא לפי הגרע"א זצ"ל אליבא דהרא"ש שהדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול כולן בטלין אינו חל בנוגע לעדות אשה כי אין האשה בת עדות כלל.

12 ונראה שכך עולה גם מדברי התוספות במס' נדה דף נ. ד"ה כל. דאיתא במשנה שם מט ב כל הכשר לדון כשר להעיד, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא וכו' ואשה פסולה להעיד כדאמרי' בפרק שבועת העדות. וי"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד עכ"ל. ונראה בביאור דבריהם הסתומים כי הכלל שכל הכשר לדון כשר להעיד חל דוקא בנוגע לפסולים בעלמא, דמי שפסול לעדות פסול לדין, וא"א שהכשר לדון יהיה פסול לעדות. אכן אשה אינה פסולה לעדות אלא מופקעת מעדות לגמרי. ומשו"ה אינה בכלל דין המשנה דמס' נדה, וראויה היא לדון אף על פי שא"א לה להעיד.

13 ובכך מבוארים דברי הר"ן בגיטין דף ב. ברי"ף דפוס ווילנא וז"ל וי"א וכו' שאף הקרובים מצטרפים לשלשה דאע"ג דדיינים קרובים לבעל דבר פסולין בעלמא אפ"ה הקלו להכשירן כאן וכו' ואעפ"כ לא הכשירו שתצטרף האשה לג' משום דאשה לאו בת דין היא כלל עכ"ל. וכוונת הר"ן היא שהקרובים מצטרפים מדרבנן לבי"ד של בפני נכתב ובפני נחתם בגיטין משום שבני דין בעלמא הם אלא שפסולים לשאר מילי ולא לגיטין. לעומת זאת האשה, אינה בת דין כלל. היא מופקעת מדין ועדות לגמרי, ואף לבי"ד של קיום הגט.

14 אולם מהרמב"ם עיין בפ"ט מהל' עדות הל"א - ג' ובפ"ה שם הל"ג משמע שהוא משוה פסול הנשים לשאר פסולי העדות, ואף הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה חל בנשים. וגם ס"ל להרמב"ם שאשה פסולה לדון כשם שהיא פסולה לעדות וכשאר פסולים פט"ז מהל' עדות הל"ו.

15 תוס' ד"ה יהא עבד כשר לעדות. ז"ל תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש דלה לה מאשה עכ"ל. ונראה לתרץ את קושית התוס' לפי דעת הרמב"ם, דהרמב"ם הבחין בין פסול האשה לעדות לבין פסול העבד. להרמב"ם אף שהאשה פסולה לעדות מ"מ אינה מופקעת מעדות, וכמוש"כ בהל' עדות פ"ט הל"א - ג' ובפ"ה שם הל"ג שפסול האשה שוה לשאר פסולי עדות, ואף הדין של נמצא א' מהן קרוב ופסול עדות כולן בטלה חל בנשים. מאידך עבד מופקע לגמרי מחלות עדות.

16 וכך יוצא ממש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' עדות הל"ד וז"ל העבדים פסולין לעדות מן התורה שנא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית, ק"ו לעכו"ם אם עבדים שהן במקצת מצות פסולין העכו"ם לא כ"ש, עכ"ל. להרמב"ם פסול העכו"ם נלמד מעבד, ששניהם נפסלים באותו פסול שאינם אחיו בן ברית. ופשיטא שעכו"ם אינו בר עדות כלל, וכמוהו עבד כנעני אינו בר עדות כלל.

17 ונראה דדברי הרמב"ם כאן אזלי לשיטתו הנ"ל שלעבד כנעני חסרה קדושת ישראל גמורה מדאורייתא - והוא חייב לטבול טבילה שניה מן התורה כדי לגמור את קדושתו משנשתחרר. ולפני שנשלמה קדושתו דינו לענין עדות כעכו"ם שאינו בר עדות כלל.

18 אבל שאני האשה מעבד כנעני. דאף שהאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא מ"מ קדושה היא קדושת ישראל גמורה. וזה מוכרח מהא דקדושת ישראל של וולדות נקבעת ע"י אמם שהיא בת ישראל עכו"ם שבא על בת ישראל הוולד ישראל, וישראל שבא על נכרית הוולד גוי. דקדושת ישראל של הוולד אתיא מהאם. ומוכח שקדושת ישראל שלה שלמה ותקיפה - ולכן בנוגע לוולדה הולכים לפי דינה. ומשום הכי סובר הרמב"ם שהאשה פסולה לעדות, ואינה מופקעת לגמרי מעדות, שהרי היא נתקדשה בקדושת ישראל שלימה ומהווה בת ברית גמורה.

19 מאידך, עבד כנעני אינו בן ברית ומופקע מקדושת ישראל גמורה. כשטבל בראשונה להיות עבד כנעני לא נתקדש בקדושת ישראל גמורה כי אם בקדושת ישראל קלושה ולקויה. ולפיכך אליבא דהרמב"ם עבד כנעני מופקע מחלות שם עדות כעכו"ם, ואינו פסול לעדות בעלמא כאשה.

20 ונ"מ לענין דין נמצא א' מהכת פסול שעדות כולן בטלה. שדין זה חל רק בפסולי עדות, ולא באלו שמופקעים מעדות וכדמבואר ברא"ש פ"ק מס' מכות סי' י"ג - י"ד. ולכן אליבא דהרמב"ם בנמצא א' מהכת אשה עדות כולן בטלה. דכיון דאשה פסולה לעדות ואינה מופקעת מהגדת עדות, מצטרפת לכת כדי לפוסלן. מאידך בנמצא א' מהכת עכו"ם או עבד עדות שאר העדים קיימת ולא בטלה. דכיון דעכו"ם ועבד מופקעים לגמרי מהגדת עדות אינם מצטרפים לכת כלל, וממילא עדות שאר העדים שבכת קיימת.

21 אמנם לולא הדרשה של מה אחיו בן ברית וכו' ומהלימוד של לה לה מאשה בלבד היה ניתן לדמות דין עבד לאשה. שעבד קדוש בקדושת ישראל שלמה כמו אשה ופסול הוא לעדות, ואינו כעכו"ם המופקע מעדות. ברם הדרשה של מה אחיו וכו' מגלה שעבד מופקע מעדות שכן קדושת ישראל שלו רעועה ודומה לעכו"ם, בנוגע לעדות.

22 וכל מה שנתבאר הוא לפי דברי הרמב"ם. אולם מהתוס' שלפנינו ומקושיתם עולה שלדעתם עבד כנעני דומה לאשה וקדוש כמותה בקדושת ישראל גמורה. ומסתבר דס"ל כאותם הראשונים הסוברים שטבילת עבד משוחרר מדרבנן ולא מדאורייתא, דעבד כנעני קדוש בקדושה גמורה מדאורייתא משעת הטבילה הראשונה. ובכן אין לדמות עבד כנעני לעכו"ם כי אם לאשה.

23 ב. עיין ברמב"ם ובראב"ד פרק שני מהל' שופר הל"ב שלפי הרמב"ם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולראב"ד אנדרוגינוס הוא חצי זכר וחצי נקבה.

24 והנה הרמב"ם כתב בדיני פסולי עדות פ"ט מעדות הל"ג - ה' שהאנדרוגינוס והטומטום פסולים רק מספק מפני שהם ספק אשה, ואילו בחציו עבד וחציו בן חורין פסק שפסול הל"ה, ומשמע שהוא פסול ודאי. וקשה למה לא השיג עליו הראב"ד שם, הרי לדעת הראב"ד גם האנדרוגינוס הוא חצי זכר וחצי נקבה, ובכן יפסל בתורת ודאי כמו מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

25 ותירץ הגר"מ זצ"ל שלפי הרמב"ם שאני אשה שפסולה לעדות מעבד שמופקע מעדות בתורת גוי. לכן חצי עבד וחצי בן חורין פסול ודאי, שכן הצד של חצי עבד וגוי מפקיע מן הגברא את חלות שם העדות לגמרי ואפילו מהצד של חצי בן חורין. דגויות מפקיעה חלות עדות לגמרי מהגברא. מאידך הצד של חצי אשה שבאנדרוגינוס אליבא דהראב"ד אינו פוסל הצד של חצי זכר. אף שאשה פסולה בעצמה, אין זה אלא חסרון הכשר, ולכן אינה פוסלת את הצד השני. דלעבד וגוי חסרים קדושת ישראל, ומשום כך אף חצי עבד, הואיל וחסרה לו קדושת ישראל שלמה, פסול ודאי הוא. לעומת זה, אשה קדושה בקדושת ישראל שלמה אלא שאינה ראויה להעיד מדין חסרון הכשר, ולא כמופקע. ולכן לראב"ד, חצי אשה מהוה ספק פסול בלבד, ולא פסול ודאי כחצי עבד.

26 גמ'. ר' יוחנן אמר. כשמת האב בחיי הבן קנה הלוקח אפילו אליבא דר' יוחנן דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי. וצ"ע איך קונה הלוקח, הא בשעת הקנין מהבן לא חל הקנין, שהרי לאב יש קנין פירות המעכב את הבן מלמכור. ועיין ברמב"ן לב"ב קלו ב שכ' וז"ל הקשה כאן הרב ר' יוסף הלוי ז"ל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח לכי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר שלא בא לידו. ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית ליה קנין הגוף ומיהו מיתלא תלי וקאי כי מאית אב בחיי הבן איגלי דמההיא שעתא קנייה ומה מכר לו ראשון לב' כל זכות שתבוא לידו דהא אגידא ביה מעיקרא, וכי לא באה לידו אותו זכות שמת בחיי האב פקע קניניה לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא עכ"ל.

27 ובביאור הרמב"ן נראה שמי שיש לו קנין הגוף הוי בעלים להקנות ולפיכך בדין הוא שהבן היה יכול למכור. אלא שיש תנאי מיוחד בקנינים דליכא חלות קנין גמור בלי מסירת זכות תשמיש בחפצא הקנוי. והראייה לזה מדיון הגמרא בנדרים דף מח: האם קני ע"מ להקנות קונה או לא, דמאחר שאינו קונה בנוגע לשאר תשמישין אלא כדי שיכול להקנות י"ל שהקנין אינו חל וע"ש. ובדומה לכך בנוגע לבן, אם לבסוף קונה את הפירות חל קנין הגוף שלו למפרע כקנין גמור עם כח הבעלים להקנות. אך בלי קנין פירות לבסוף אין קנין הגוף שלו חל כקנין גמור. ומשום הכי אם מת הבן בחיי האב, דמעולם לא הגיע קנין פירות ותשמישין לידי הבן, עצם קנין הגוף שלו נחלש ולפיכך אין ממכרו ממכר. מאידך אם מת האב בחיי הבן, דלבסוף מגיע לידי הבן קנין הפירות ותשמישין, אז חל קנין הגוף של הבן כקנין גמור בחיי אביו למפרע וממכרו ממכר.

28 ויוצא שקנין הגוף של הבן מיתלא תלוי בקנין הפירות. שאם קונה את הפירות לבסוף אז למפרע יש לו גם את קנין הגוף כקנין שלם, והלוקח שלקח ממנו את הגוף קונה את הפירות ממילא, דאע"פ שהפירות לא היו של הבן בשעת המכירה כשמכרם בחיי האב, מ"מ מאחר שהמכירה חלה לקנין הגוף אף קנין הפירות נקנה ממילא ללוקח כשמת האב מעין דין ארעי אשבח, כי קנין הפירות שייך ממילא לבעל קנין הגוף. וגם הבן שקנה את הגוף מחיים קונה את הפירות כשמת האב ממילא בלי הקנאה מפורשת, כי קנין הפירות שייך מעצמו וממילא לבעל קנין הגוף והוא מעין דין ארעי אשבח, וה"ה להלוקח.

29 ועיין בתוס' למס' יבמות דף לו: ד"ה ור' יוחנן כו' שכ' וז"ל וא"ת לר' יוחנן אפילו לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף, וי"ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר עכ"ל. ונראה דאפשר להבין את דברי התוס' כפי פירוש הרמב"ן. א"נ איכא למימר שסוברים שאינו כמוכר לאח"ז דבר שאינו שלו דלא קני, אלא כמוכר דבר שאינו ברשותו לאח"ז דקני לכשיהיה ברשותו. ואינו דומה דין דבר שאינו שלו לדין דבר שאינו ברשותו, כי בדבר שאינו שלו אינו יכול לעשות מעשה הקדשה והקנאה כלל. מאידך בדבר שאינו ברשותו יכול לעשות מעשה הקדשה והקנאה אלא שאין ההקדשה וההקנאה חלין כל זמן שהדבר אינו ברשותו, אך חלין לכשיבוא לרשותו. וה"ה כאן שקנין הבן שיש לו גוף בלי פירות נחשב לדבר שאינו ברשותו, ולפיכך אם מכר הבן לאחר מיתת האב לכשיבוא לרשותו המכר חל.

30 והנה אמרנו שלבן יש רק קנין הגוף בלבד וכשמת האב בחיי הבן זוכה הבן בפירות ממילא בלי הקנאת האב. אמנם יש לפרש את זכות הבן למכור את הפירות לכשימות בע"א. דאיכא למימר דגם עכשיו בחיי האב יש לבן קנין פירות לאחר זמן, דהיינו שבשעת כתיבת הנכסים קנה הבן קנין פירות בשביל הזמן דלאחר מיתת האב. ואת הקנין הזה יכול למכור, ולכן אינו הקנאת דבר שלא בא לעולם.

31 ב. והנה במקום שלא מכר הבן ומת הבן בחיי האב כתב הרשב"ם בב"ב דף קלו: ד"ה לא קנה לוקח וז"ל ומיהו אם לא מכרן הבן בחיי האב היה מודה ר' יוחנן שאע"פ שמת הבן ואח"כ מת האב אפילו הכי יורשי הבן יורשין את מתנתו ולא יורשי האב, אבל גבי מכירה הרי סילק נפשו משעת מכירה וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו עכ"ל. שיטת הרשב"ם היא שאם לא מכר הבן יורשיו זוכים בקנין הגוף ובקנין הפירות, ורק כשמכר הבן הוא דאיבד כל זכויותיו והממון שייך ליורשי האב ולא ליורשי הבן. ועיי"ש ברמב"ן שתמה ע"ז, וסובר שגם באופן שמכר הבן ומת בחיי האב שהמכר לא חל, מ"מ לא איבד הבן את זכויותיו ומורישן ליורשיו שקונים את הגוף ואת הפירות במיתת האב. והנה בין לרשב"ם ובין לרמב"ן אע"פ שאין לבן כח הקנאה בחיי האב מ"מ יש לו כח ירושה. ובביאור ההבדל שבין הקנאה לירושה נראה דשאני ירושה דאינה חלה כהקנאה מדעת אלא שחלה ממילא בשעת מיתה. ולפיכך אע"פ שאין לבן קנין גמור כדי להקנות מדעת, מ"מ יש לו קנין קלוש, וכשמת הירושה חלה מעצמה להוריש את קנין הבן ליורשיו. ודמיון לכך נמצא בדין ממון הגזול, דאע"פ שהנגזל אינו יכול להקנותו מכיון דאינו ברשותו לעיל דף סח:, מ"מ יכול להורישו ליורשיו, כי קנינו נחלש מחמת הגזילה ולכן אין לו כח בעלים להקנותו מדעת, ומ"מ ירושה חלה מפני שחלה מעצמה בלי דעת מקנה.

32 כתב השיטה מקובצת לב"ב שם בשם תוס' הרא"ש וז"ל מה שפירש הרשב"ם ז"ל דאם לא מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דבניו יורשים יפה פירש דלא דמי ללוקח דבחייו לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ובקבר אינו זוכה להקנות ללוקח אבל בניו יורשים אותו שבמיתת אבי אביהם נפלו הנכסים לפני אביהם שקנאם בקבר וממילא תיפול ירושתו לבניו וראייה לדבר ממוכר שדהו ומת חוזרת לו ביובל ומנחילה לבניו. ומיהו לאו ראייה גמורה היא דקא משני התם כשכבר היה הגוף בידו של אביו ולהכי אלים כחו להורישו לבניו אבל הכא לא בא ליד הבן מעולם עכ"ל.

33 ובביאור השקלא וטריא בתוס' הרא"ש נראה דהנה איתא בגמרא ב"מ דף קט. דבמוכר שדה בזמן שיובל נוהג זביני מעליא הוא ויובל אפקעתה דמלכא הוא. ולכאורה משמע דהוי' מכירה עולמית אלא שבא יובל ומפקיע את המכירה. אך באמת דבר זה שנוי במחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד. דעיין ברמב"ם פכ"ג מהל' מכירה הל"ו כפי פירוש המגיד משנה שהשוה הקונה לזמן קצוב לקונה בזמן שיובל נוהג וז"ל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ועליו השיג הראב"ד ז"ל איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס כו' עכ"ל, הראב"ד הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המוכר בזמן שהיובל נוהג. ולכאורה בזה פליגי - דלהראב"ד המכירה ביובל הוי' מכירה לעולם ויובל בא ומפקיעה אח"כ, ולכן אינה דומה למכירה לזמן. מאידך לרמב"ם אף ביובל עצם המכירה חלה רק לזמן קצוב עד שנת היובל ולכן שוה דינה לדין המוכר לזמן.

34 ובכן אם ננקוט שמכירה ביובל מכירה עולמית היא ויובל הוי חלות מפקיע, צ"ע למה כשמת המוכר לפני היובל חוזר השדה ליורשי המוכר. וע"כ מבאר הרא"ש שהוא מדין משמוש נחלה, שיובל מחזיר את השדה למוכר בקבר וע"י כח משמוש נחלה מורישו בקבר ליורשיו. וס"ל להרא"ש דה"ה בכתב נכסיו לבנו, שאם מת הבן ואח"כ מת האב, הבן יורשו בקבר כדי להנחילו ליורשיו. ובביאור ההשוואה הזאת נראה דס"ל להרא"ש שדין ירושה בקבר חל היכא דהקנין חל מאליו כמו בירושה או בחזרת שדה ביובל. ירושה דעלמא חלה בלי הקנאה ומעשה קנין, ומשו"ה חל בה דין משמוש נחלה. וכשמת המוריש, היורש קונה את הירושה בקבר ומנחילה ליורשיו מדין משמוש נחלה. וה"ה ביובל שהשדה שנמכר חוזר לידי המוכרו מאליו בלי מעשה קנין, ולכן יכול המת לקנותו בקבר ולהורישו לבניו מדין משמוש נחלה. וה"ה בנידון דידן בכותב נכסיו לבנו, שקנין הפירות חל מאליו לבן כשהאב מת ופקע המעכב שיש לאב של קנין הפירות כקנין הגוף. ומחמת קנין הגוף שיש לבן קונה הוא את קנין הפירות שהיה לאב מאליו בלי מעשה קנין. ומשום כך הבן קונה את קנין הפירות של האב גם בקבר ומורישו ליורשיו מדין משמוש נחלה. והרא"ש מסיק שאין מיובל ראייה גמורה מאחר שמכירה ביובל אינה מכירה לעולם כראב"ד אלא מכירה לזמן כרמב"ם. ויש למוכר שדה בזמן שיובל נוהג זכות בשדה שתחזור אליו ביובל, ומוריש את הזכות הזאת לבניו, ולפיכך השדה חוזרת להם ביובל, וא"כ אין מזה ראייה לכתב נכסיו לבנו.

35 ברם עדיין יל"ע בדברי הרא"ש, דמדוע לא פירש כמו הרמב"ן והרשב"ם. וצ"ל דלפי הרא"ש קנין הגוף בלי קנין פירות אינו חשוב כלום, והוי כאילו הבן אינו בעלים כלל כל זמן שיש לאב קנין הפירות. אך אם מת האב בחיי הבן יש לבן קנין גמור בנכסים למפרע וכמש"כ הרמב"ן בשם הר"י מגא"ש הנ"ל. ואילו כשהבן מת לפני מיתת האב הוי כאלו נתברר שמעולם לא קנה הבן כלום ולא נחשב שלו להוריש ליורשיו. ומשו"ה הוכרח הרא"ש לפרש דזוכה הבן בקבר מאליו ומוריש ליורשיו מדין משמוש נחלה. וחולקים עליו הרשב"ם והרמב"ן וס"ל שקנין הפירות דהאב אינו מבטל לגמרי את קנין הגוף של הבן אלא שמחלישו אבל עדיין נקרא שלו. ולפיכך יכול הבן להוריש את השדה שלו ליורשיו אע"פ שאינו בעלים גמורים כדי להקנותו.

36 והנה בריטב"א לב"ב שם מובאת מחלוקת בין הראשונים כשמת הבן בחיי האב אחר שמכר ואח"כ מת האב, ויש לו לבן בן בשעת מיתת האב. י"א דבן הבן עומד במקום הבן לזכות ולהעמיד את המקח ברשות הלוקח, וי"א שלא קנה הלוקח ובן הבן קונה לעצמו ומוציא מיד הלוקח. ואפשר ששתי הדיעות ס"ל כהרמב"ן, אלא דפליגי אם חל המכר רק כשמת האב בחיי הבן, שאז יש לבן עצמו קנין הפירות ולפיכך המכירה חלה למפרע, או"ד שבכל אופן שיש קנין פירות למי שבא מכח הבן ואף לבן הבן אמרינן שהמכירה חלה למפרע והלוקח קנה.

37 ועוד יש לפרש דתלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרא"ש. דלפי הרמב"ן הבן אינו בעלים גמורים ואינו יכול להקנות אלא להוריש את הגוף לבן הבן, וזכיית בן הבן בפירות לא בא מהבן, ולכן אינה מועלת לבן למפרע, ולפיכך המכר בטל. מאידך להרא"ש יש חלות משמוש נחלה בפירות, והבן בקבר מוריש לבן הבן את הגוף וגם את הפירות שיש לו לבן בקבר, ומאחר שיש לבן עצמו בקבר קנין גמור לגוף ולפירות הוי בעלים למפרע להקנות השדה ללוקח.

38 תוס' ד"ה הכי. ז"ל דר' יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזיה"כ היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אע"ג דלקוחות הן עכ"ל.

39 א. ביאור דבריהם דלר"י חלוקת אחים מהווה חלות הקנאה פשוטה ואינה דומה לחלוקת ארץ ישראל בימי יהושע. ולפיכך ס"ל לר"י דמחזירין זה לזה ביובל כבכל מכירות שדות דעלמא. ואילו שמואל ושאר האמוראים ס"ל שיש בחלוקת אחים חלות דין ירושה בנוסף לחלות דין קנין. ומכיון שאין חלוקת אחים כמכירה פשוטה דעלמא אלא דהוי' גם חלות דין ירושה משו"ה הדין דחזרה ביובל אינו חל.

40 ועיין בתוס' במס' גיטין דף מח. ד"ה אי לאו כו' דעמדו על אותה הקושיא שבתוס' דהכא ותירצו וז"ל ועוי"ל דדוקא ר' יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא עכ"ל. ובפשטות הוא אותו התירוץ שכתבו התוס' דידן שיש בחלוקת אחים אף חלות דין ירושה.

41 והנה ביארנו לפי התוס' דר"י ושמואל פליגי בהגדרת חלוקת אחין. דלר"י מהווה חלות קנין דעלמא ולשמואל בנוסף להקנאה יש בחלוקת אחין גם חלות ירושה. ועוי"ל דלכ"ע חלות דין ירושה חלה אלא דפליגי בדין היובל, דאליבא דר"י אע"פ דהוי' חלות של ירושה ומקרי שדה אחוזה, וכמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם שם בגיטין וז"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה עכ"ל, כלומר שאף אליבא דר' יוחנן יש חלות ירושה, מ"מ מאחר דהוי' גם חלות הקנאה שחלה ע"פ דעת מקנה חוזרת ביובל. ואילו אליבא דשמואל מאחר דהוי חלות דין ירושה הדין של חזרה ביובל אינו חל. ויוצא שבזה פליגי: לר"י דין החזרה ביובל תלוי במעשה הקנין ואילו לשמואל דין החזרה ביובל תלוי בחלות השם של הקנין ומאחר דהוי חלות שם של ירושה אינו חוזר ביובל.

42 ב. ענין האחין שחלקו אם דינם כלקוחות או כיורשין הוא דיון גדול בכל הש"ס, עיין במס' ביצה לז:, בגיטין מח., בבכורות נב: ובמקומות אחרים. והנה בגמרא ביצה שם מבואר שאם יש ברירה האחין שחלקו הן כיורשין ואם אין ברירה הן כלקוחות. ונראה לבאר את המחלוקת בא' משני אופנים.

43 א איכא למימר דפליגי אם חל שם ירושה בחלוקת אחים. מ"ד דס"ל שהאחין שחלקו כיורשים הן ס"ל דחל חלות שם ירושה בחלוקתם. ואילו אליבא דמ"ד שהאחים שחלקו כלקוחות הן הירושה נגמרת במיתת האב וחלוקת האחים אינו אלא קנין ממון בעלמא. ומחלוקת זו תלויה באי יש ברירה או אין ברירה. דאם יש ברירה חל שם ירושה בעצם החלוקה וכל חלק וחלק המגיע לידי כל אח ואח הוי חלקו בירושה, ואילו אם אין ברירה אין כאן ירושה וכל אח ואח זכה בחלקו ע"י קנין בעלמא.

44 ב עוד יתכן דלכ"ע חל שם ירושה על החלקים שחולקו בשעת החלוקה, אלא דפליגי אם האחים זוכים בחלקיהם ע"י קנין או שהחלוקה דירושה מקנה לכל אחד ואחד את חלקו בלי קנין מדין ירושה. ונפק"מ להחזיר זה לזה ביובל, שאם זוכים האחים ע"י קנין חל דין חזרה ביובל, אבל אם זוכים מדין ירושה בלבד אין החלקים חוזרים ביובל.

45 והנה בב"ב קו: איתא: תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם מ"ט אמר רבי אליעזר כתחלת ארץ ישראל, מה תחלה בגורל אף כאן בגורל, אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים ותומים, אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי עכ"ל. והביא הרמב"ם את הגמרא בפ"ב מהל' שכנים הלי"א וז"ל האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא נתחוורו דבריו עכ"ל. ולכאורה השגת הראב"ד תמוהה שהרי הרמב"ם רק העתיק את דברי הגמרא.

46 ונראה דנקט הראב"ד דהברייתא והגמרא נאמרו לפי שיטת מ"ד דהאחין שחלקו יורשים הם, ומאחר שבחלוקתם חל דין ירושה אף דין גורל חל בה כבחלוקת ארץ ישראל שהיתה ירושה מאבותינו. ברם לא קיי"ל כוותיה אלא קיי"ל שהאחים שחלקו לקוחות הן ולכן קנין הגורל אינו חל כי החלוקה אינה אלא קנין בעלמא. ויוצא מזה שלדעת הרמב"ם אע"פ שהאחים שחלקו לקוחות הן חל בה שם ירושה, וממילא גם חל בה דין גורל כמו בחלוקת הארץ. ואילו להראב"ד אין כאן חלות קנין ירושה אלא קנין דעלמא.

47 והנה בדין האחים שחלקו שחוזרין ביובל פרש"י בבכורות דף נב: ד"ה ומחזירין זה לזה וז"ל וחוזרין וחולקין עכ"ל. לעומת זה פסק הרמב"ם בפי"א משמיטה ויובל הל"כ וז"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל. ונראה דאזיל הרמב"ם בזה לשיטתו, דאע"פ שהאחין שחלקו כלקוחות הן מ"מ חלה בחלוקתן חלות שם ירושה, ואינם כלקוחות דעלמא. לכן הגורל הראשון שקבע לכתחילה את החלקים מדין ירושה אינו בטל לעולם, וביובל האחים מחליפים זה עם זה את חלקיהם. אך עצם החלוקה הראשונה ע"פ הגורל לחלקים שונים אינה בטלה, ורק הבעלות של כל אח ואח בחלקו נתבטלה. מאידך רש"י בבכורות ס"ל שאחים שחלקו כלקוחות הן ר"ל כלקוחות דעלמא ואף הגורל הראשון והחלוקה הראשונה בטלים, משום כך האחים חוזרים ומשתתפים ביובל וחולקים חלוקה מחדש.

48 היוצא מדברינו הוא דלפי רש"י בבכורות והראב"ד האחים שחלקו הם כלקוחות דעלמא. מאידך, הרמב"ם סובר שאף שזוכים בחלקיהם ע"י קנין בדומה ללקוחות עכ"ז שם ירושה נקבע לכתחילה בחלקיהם ע"י הגורל הראשון ואינו בטל לעולם.

49 ג. בגמרא ב"ב דף קלו ב איתא: המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא ע"כ. בהסבר דין דר"ל דמביא ואינו קורא פליגי הרשב"ם והתוס'. כתב הרשב"ם שמביא מדאורייתא וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו עכ"ל. והשיגו התוס' בד"ה מביא ואינו קורא ז"ל ותימא דאי קרינא ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתתה לי ונראה שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות אבל קריאה לא כו' עכ"ל.

50 ונראה שלרשב"ם ישנן שתי הלכות: א שהפירות יהיו שלו בשעת גידולם; וב שהקרקע תהיה שלו. הדין הראשון מעכב בהבאה והדין השני מעכב בקריאה ולא בהבאה. ולכן הקונה את הפירות בקנין פירות מביא ואינו קורא כי אף שקנה את הפירות בשעת גידולם, מ"מ מאחר שאין גוף הקרקע שלו אינו קורא. ויש לדמותו לדין המפריש ביכורים משדהו ואח"כ מכר שדהו, שמביא ואינו קורא פ"ק דביכורים מ"ז מפני שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ד' שהרי אין לו קרקע בשעת קריאה אע"פ שקנה את הפירות בשעת גידולם. ולהרשב"ם המחלוקת בין ר"ל ור"י היא דלר"י הסובר דקנין פירות כקנין הגוף דמי הוא נחשב לבעל הקרקע ומביא וקורא. מאידך לר"ל דאינו כקנין הגוף מביא ואינו קורא. אמנם אליבא דהתוס' מן התורה גם לענין הבאה צריך שיהיה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול. ואינו דומה למי שמכר שדהו לאחר הפרשה שמביא מדאורייתא מכיון שהיתה לו קרקע בשעת גידול הפירות, ואילו בציור דר"ל לא היתה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול הפירות ולכן אינו מביא ביכורים מן התורה.

51 הרמב"ם פסק כר"ל בפ"ד מהל' ביכורים הל"ו ז"ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ד' אלקיך ולביתך עכ"ל. מסתימת לשונו משמע קצת שסובר כהרשב"ם שמביא ואינו קורא מדאורייתא. וגם ממה שהבחין בין זה לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא משמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא.

52 ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הלי"ב שפסק ז"ל האריסין והחכירין כו' והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' בכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל שהרי לאריס יש קנין פירות וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינו מביא ומ"ש מהלוקח שדה לפירות שמביא ביכורים. וכן הקשה מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע שם הלי"ג והרי יש לו קנין פירות ולמה אינו מביא.

53 ותירץ הגר"ח זצ"ל שיש שני מיני קנין פירות: א כשקונה את גוף הקרקע לפירותיה; וב כשקונה קנין פירות לבדו אבל לא קונה את הגוף לפירות. כשהלוקח קונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. מאידך אם יש לאדם קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע אינו מביא כלל. ולפיכך האריס החוכר והקונה אילן אינם מביאים ביכורים דאע"פ שיש להם קנין פירות מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה ולפיכך אינם מביאים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קונה את גוף השדה לפירות ומאחר שקנינו בפירות הוא בגוף הקרקע לפיכך מביא ואינו קורא.

54 ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה נמצא בהלכות הרמב"ם פכ"ג מהל' מכירה הל"ח שפרט שני אופני קנין פירות, וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וקבע הגר"ח זצ"ל לפי הרמב"ם שההבדל בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר הוא שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין גוף לפירות בגוף השדה עצמה ואילו השוכר אינו קונה את הגוף לפירות ורק קונה את קנין הפירות בעצמו בלי קנין גוף כלל, ומשו"ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. עוד כתב הרמב"ם הל"א וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם היא לומר דשוכר שאין לו קנין הגוף אינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות עצמו והנאתו, וכמו שחל לשוכר קנין פירות בעצמו, ה"ה שחל קנין גוף לפירות. אבל שני קנינים שונים הם - כי השוכר קונה רק את קנין הפירות בלבד ולא את גוף הקרקע, ואילו הקונה גוף הקרקע לפירותיו קונה את גוף הקרקע עצמה בשביל הפירות. וממשיך הרמב"ם שם הל"ה - ו וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. הרמב"ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף, והוא מוגבל רק לגבי זמן אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה גוף לפירות הרי גוף הקרקע קנוי לו לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה.

55 ועל פי היסוד של הגר"ח זצ"ל נראה שהמחלוקת בין ר"י ור"ל אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כבשוכר כ"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכך אפשר להסביר את דברי התוס' ביבמות דף לו: ד"ה קנין פירות כו' שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין גוף לפירות אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל והוא מהטעמים שכתבו. ולפי' לכ"ע לא אמרי' קנין הפירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא כדי לזכות את הבעל בזכות ביטול המכירה.

56 ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי' שקנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון שאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.

57 ד. הזכרנו לעיל דף פח: ד"ה ר' יוחנן אות ב' שני ביאורים במכירה והחזרתו ביובל אי כמכירה הוא לעולם ויובל חל אח"כ כמפקיע או דעצם המכירה חלה מעיקרא רק עד שעת היובל בלבד. ויש להביא סמוכין לצד א' מהלאו "והארץ לא תמכר לצמיתות" דלכאורה ר"ל שאסור להתנות בשעת המכירה שהמכירה תהיה לעולם, דמכירה מותרת רק במקום שדעת המוכר למכור רק עד יובל, ויוצא שמכירה בשנות היובל אינה אלא מכירה לזמן, ודיני היובל חלים בעצם מעשה המכירה בשעתו ולא לאח"כ בתורת מפקיע.

58 תוס' ד"ה באושא וכו'. ז"ל וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דאצטרך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כו' עכ"ל. הרשב"א הובא בשט"מ השיג על תירוצם ותירץ את קושית התוס' וז"ל וי"ל דקסבר ר' יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תקנוה דלא אצטריכא להו. והתוס' תירצו וכו' ונלע"ד בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיי"ל שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דא"ל בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות כו' שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני עכ"ל. לפי הרשב"א זכות הבעל להוציא מהלקוחות ע"פ תקנת אושא תלויה בקנין פירות שיש לו, ואם אין לו קנין פירות אינו יכול להוציא מיד הלקוחות. מאידך להתוס' אינו תלוי בקנין הפירות שלו אלא שיש לו זכות מדין יורש את אשתו להוציא את הנכסים מהלקוחות.

59 ועיין בסוגיא בב"ב דף קלט. - קלט ב שדנה אם בעל בנכסי אשתו יורש הוי או לוקח הוי. ומדין דר' יוסי בר' חנינא שבאושה התקינו שהבעל מוציא מידי הלקוחות הוכיחה הגמרא דשויוהו רבנן כלוקח. ולכאורה נראה מדברי הגמ' כמש"כ הרשב"א דאלמוהו רבנן לקנין הפירות שלו שיש לו בחייה להיות כקנין הגוף ולכן הבעל כלוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות. ומאידך אליבא דהתוס' נראה דהא דאיתא בגמ' דלוקח הוי ר"ל דיש לו זכות יורש מחיים, ר"ל שבאושא התקינו ששונה זכות היורש דבעל משאר דיני היורשים. דליורשים אחרים אין זכות ירושה בחיי מורישם. ואילו לבעל יש זכות ירושה בנכסי אשתו גם בחייה, ומשו"ה מוציא מיד הלקוחות.

60 ואפשר דנפק"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרשב"א היא אם המכירה בטילה מיד או רק לאחר מיתת האשה. דהנה כתב הטור אה"ע סי' צ' ז"ל כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה כו' הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף והפרי כו' והרמב"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל. לפי הרא"ש המכירה בטילה מיד, ואילו לרמב"ם פכ"ב מהל' אישות הל"ז המכירה חלה בשעתה ובטילה רק לאחר מיתת האשה. ומסתברא שאם יסוד זכות הבעל להוציא מיד הלקוחות הוא מכח קנין פירות שלו דשווינהו החכמים כקנין הגוף כהרשב"א המכירה בטילה לאלתר כדעת הרא"ש. מאידך אם יסוד זכות הבעל הוא מדין ירושה כהתוס' י"ל שזוכה בנכסים שמכרה בשעת מיתתה כירושה דעלמא - וכהרמב"ם.

2 גיטין פתח ↗

יָצָא לְחֵירוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל כָּךְ יֵשׁ בְּיָדְךָ?! וַאֲנִי שׁוֹנֶה: הַכּוֹתֵב שְׁטַר אֵירוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת!

9 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

14 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:

16 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

הָעֲבָדִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט יט "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" מִכְּלָל שֶׁאָחִיו כָּמוֹהוּ מָה אָחִיו בֶּן בְּרִית אַף הָעֵד בֶּן בְּרִית קַל וָחֹמֶר לְעַכּוּ"ם אִם עֲבָדִים שֶׁהֵן בְּמִקְצָת מִצְוֹת פְּסוּלִין הָעַכּוּ"ם לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

18 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל שמואל א י ו "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר":

27 נדרים פתח ↗

הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כִּיפֵּי דְכִיתָּנָא. אַסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ: וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרָךְ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, מַאי? אֲמַר לְהוֹן: לִיקְנֵי הָדֵין, וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, לִקְנְיֵיהּ. מַאי? אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכׇל ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ — לָא קָנֵי. וְרַב נַחְמָן אָמַר: קָנֵי, דְּהָא סוּדָרָא ״קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּסוּדָרָא אִי תָּפֵיס לֵיהּ לָא מִיתְּפִיס? וְעוֹד: ״סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת וְקָנֵי מִן הַשְׁתָּא״. הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי — לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, לְכִי הֲוָה — הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָא מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן ״דִּקְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְלָא קָא קָנֵי! זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דִּסְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו, וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדָּר הֲנָאָה. תְּנַן, אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת — אֵינָהּ מַתָּנָה. ״כׇּל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי הָא מִילְּתָא דְּשַׁדְיָא בְּכִיפֵּי? לָא, לְאֵתוֹיֵי לִישָּׁנָא בָּתְרָאָה דִּשְׁמַעְתֵּיהּ דְּרָבָא. הַדְרָן עֲלָךְ הַשּׁוּתָּפִין

33 בבא מציעא פתח ↗

תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת״. מִמְכָּר – חוֹזֵר, שֶׁבַח – אֵינוֹ חוֹזֵר. וְנִגְמַר מִינֵּיהּ? הָתָם זְבִינֵי מְעַלְּיָא הוּא, וְיוֹבֵל אַפְקַעְתָּא דְּמַלְכָּא הִיא.

38 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

ד.הזכרנו לעיל דף פח: ד"ה ר' יוחנן אות ב' שני ביאורים במכירה והחזרתו ביובל אי כמכירה הוא לעולם ויובל חל אח"כ כמפקיע או דעצם המכירה חלה מעיקרא רק עד שעת היובל בלבד. ויש להביא סמוכין לצד א' מהלאו "והארץ לא תמכר לצמיתות" דלכאורה ר"ל שאסור להתנות בשעת המכירה שהמכירה תהיה לעולם, דמכירה מותרת רק במקום שדעת המוכר למכור רק עד יובל67עיין בפרש"י על התורה ויקרא כה, כג שאינו מפרש כך אלא שהלאו קאי על חזרת השדה לבעליה ביובל ושלא יהא הלוקח כובשה, והוא איסור שחל על הלוקח בשעת היובל ולא על המוכר בעת המכירה. מאידך הרמב"ם מפרש כדבשיעורים פי"א מהל' שמיטה ויובל הל"א דהוי איסור בשעת המכירה שלא למכור את השדה לצמיתות, וגם המוכר וגם הלוקח עוברים עליו. אמנם י"ל שהרמב"ם אזיל לשיטתו בפכ"ג מהל' מכירה הל"ו שמכירה ביובל הוי' מכירה לזמן כנגד הראב"ד שם הסובר שמהווה מכירה עולמית. עיין בשיעורים לעיל דף פח: ד"ה ר' יוחנן אמר., ויוצא שמכירה בשנות היובל אינה אלא מכירה לזמן, ודיני היובל חלים בעצם מעשה המכירה בשעתו ולא לאח"כ בתורת מפקיע.

42 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹבֵל;

42 בכורות פתח ↗

45 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, כֵּיוָן שֶׁעָלָה גּוֹרָל לְאֶחָד מֵהֶן – קָנוּ כּוּלָּם. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כִּתְחִלַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מָה תְּחִלָּה בְּגוֹרָל, אַף כָּאן בְּגוֹרָל.

47 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ כְּלָקוֹחוֹת הֵן וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה חֶלְקוֹ בַּיּוֹבֵל. לֹא תִּבָּטֵל חֲלוּקָתָן מִכְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. וְכֵן הַבְּכוֹר וְהַמְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו מַחֲזִיר בַּיּוֹבֵל חֵלֶק שֶׁנָּטַל וְנוֹטֵל הַחֵלֶק שֶׁכְּנֶגְדּוֹ:

48 בכורות פתח ↗

51 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁקִּנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. אֲבָל מֵבִיא אָדָם מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּכּוּרִים וְקוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁנֶּאֱמַר דברים כו יא "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ וְהוּא בַּדֶּרֶךְ מֵבִיא וְקוֹרֵא:

52 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

הַקּוֹנֶה אִילָן בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מֵבִיא לְפִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע. שְׁלֹשָׁה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אִילָנוֹת בִּלְבַד הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע. קָנָה אִילָן אֶחָד וְקַרְקָעוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא:

57 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים אֵינָהּ נמְכֶּרֶת לִצְמִיתוּת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה כג "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת". וְאִם מָכַר לִצְמִיתוּת שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְאֵין מַעֲשֵׂיהֶן מוֹעִילִין אֶלָּא תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל:

59 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהַשְׁתָּא דִּשְׁלַח, מִי יָדְעִינַן?! הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה נִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

60 בבא קמא פתח ↗

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ז ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ט ×¢×´× »